עלילות פיטר

סיפורו המלא של האימוץ המורכב ביותר בתולדות הכלביה

רקע

פיטר הגיע לכלבייה בתור גור מאוד צעיר ביחד עם אימו ואחיו. הוא נחשף רק לעובדי המקום וגם איתם נהג לשמור על מרחק. הוא היה מאוד חששן ונרתע ממגע אדם.

עם הזמן פיטר נפתח לאנשים, אבל גם אז, היה שומר על מרחק. הוא היה מתקרב ומתרחק...כדי שיתקרב היינו צריכים לתת לו המון חיזוקים חיוביים. הוא מאוד חשש מהעולם שמחוץ לכלבייה. ידענו שבמידה ויימסר- יהיה חייב ליווי צמוד, עדיף של מאלף. פיטר זקוק לבעלים בעלי סבלנות והבנה שיקח לו הרבה זמן להיפתח. עם כל זה, בכלביה פיטר היה כלב מתוק, מצחיק וחמוד.

תהליך המסירה

מתן גץ, עובד לשעבר בכלבייה שנשאר מסור בליבו ובנפשו לכלבים ראה את הצורך האמיתי בפרסום נכון עבור פיטר. מתן העלה על פיטר פוסט, והיו לגבי הכלב המון פניות שונות מכל הכיוונים לגבי אומנה לכלב. מי שמכיר מספיק זמן את הכלביה שלנו, יודע שאיננו מוסרים לאומנה אלא במקרים מסויימים כשמדובר בגורים צעירים.

הדרך הטובה ביותר להעביר לכם את המסר הוא במה שכבר נכתב על ידי דני, מנהל הכלביה, בעקבות כל התגובות על הפוסט.

31 ביולי

 "אשמח להסביר למה איני מאשר אומנה כמעט בשום אופן למעט אומנה לצורך טיפול רפואי או גורים צעירים מידי לחיי כלביה.הסיבה העיקרית בעצם הוסברה ע"י סיוון- הריגרסיה שחווינו בהתנהגות כלבים שחוו "כאילו בית" והוחזרו לכלביה כשלאומנה "נגמר הסוס" גרמה לי להבין שאנו מחמירים את המצב ולא מיטיבים עם הכלב. סיבה נוספת נעוצה בתגובות קיצוניות של "אומנות" שהחליטו שאנו חיבים לקבל את הכלב חזרה כאן ,עכשו ומיד מבלי להתיחס לעובדה שבאותה נקודת זמן הכלביה מפוצצת ןאין מקום להכניס שום זנב. כשנתקלנו בחוסר נכונות להמתין למקום שיתפנה, אני אישית "בורכתי" שימי עלי אדמות יתקצרו וכמו כן יתר אנשי הצוות-כל זה גרם לקבלת ההחלטה. נתקלנו כמובן בדוגמאות אחרות כמו שתי הכלבות שקרן הזכירה- אבל היה מדובר בשתי כלבות קטנות,חברותיות,יציבות באופיין וקלות למסירה וקרו לקחה אחריות מוחלטת לאימוצן. כלבים בעיתיים כמו פיטר אינם מתאימים לדעתי בשום אפן לבית אומן אלא לאימוץ בלבד! נעמה-נשמח להפגש שנית, מי יודע ,אולי תשכנעי את פיטר שכדאי לו לעבור אלייך...תתקשרי כשתגיעי!"

1 באוגוסט

בעקבות הפרסום הרב שעשינו קיבלנו אפילו פניות מדרום ומרכז הארץ לגבי פיטר. מצוות הכלביה נמסר לבחורה שהתקשרה שהיא גרה קצת רחוק מדי עבור האימוץ של פיטר. שיחה זו גרמה להד רב והמון תגובות כלפי הכלביה.

"להבהרת הנקודה אחדד את הדברים שנאמרו ע"י צוות הכלביה. בעת מסירת כלב בעייתי כמו פיטר נעדיף שהכלב ימסר לאיזור חיפה-חדרה מכיון שאז נהיה יותר נגישים פיזית לעזרה בפתרון בעיות או לתת מענה במקרה חירום כמו בריחה. אציין שרק בתקופה האחרונה ברחו מהמאמצים 6 כלבים פחדנים למרות שנוהל אימוץ כלב חששן מהכלביה הרבה יותר מוקפד מאימוץ רגיל. 4 כלבים נמצאו ע"י עובדי כלביה שהצטרפו לחיפושים והוחזרו למשפחות,כלב אחד הגיע להסגר והועבר אלינו ,ואחרי טובה עדיין נערכים חיפושים שמטבע הדברים מידת השתתפותנו בהם פחות אינטנסיבית עקב המרחק מעין אילה(דבר העורכת – טובה כמובן נמצאה והוחזרה למשפחתה המאמצת. לאחר עבודה רבה מצד המאמצת סיכמנו איתה שטובה תחזור לכלביה ותמצא בית עם התנאים שלהם היא זקוקה). למען הסר ספק, שיהיה ברור שהכלבים נמסרו לבתים חמים שידעו בפני מה הם עומדים והביעו נכונות להשקיע את המאמץ הכרוך באימוץ מורכב ורובם המוחלט עדיין מתמודד עם הבעיות הנלוות לאימוץ ולא מרפה. במקרה פיטר איננו פוסלים אימוץ מאיזור המרכז, אבל נדרוש גיבוי מקצועי ונשתדל לודא באופן המוחלט ביותר שהנחיותנו מתבצעות כלשונן ללא פשרות כלשהן."

5 באוגוסט

ט': "אפשר לדעת מה קורה, אם אומץ"?

דני: "עדיין לא. למרות כל מה שהבהרנו כאן, למרות כל הטלפונים שקבלנו,אף אחד חוץ מנעמה לא טרח להגיע.מברברים כאן ונותנים עצות אבל בפועל אף אחד לא טורח לעלות על הרכב ולהגיע לבדוק בשטח אם יש "קליק" עם פיטר ובמה כרוך האימוץ שלו."

14 באוגוסט

"הי לכולם, נראה לי שלא הצלחנו להעביר כאן את המסר הנכון לגבי פיטר ולכן אפרט: רצינו לקדם את סכויי מסירתו של פיטר ולפי התגובות והטלפונים שאנו מקבלים מסתבר לנו שלא הבהרנו מספיק את הבעיתיות באימוץ זה. פיטר נמצא בכלביה כבר ארבע שנים,מתפקד,רץ, מוציא אנרגיה ומשחק עם שותפיו לתא. ממבחינתו זה העולם שהוא מכיר,טוב לו בו והוא משדר את תחושותיו בכשכושי זנב. יצירת שינוי דרסטי בעולמו, בהתיחס לעובדה שפיטר לעולם לא יתקרב לאנשים שאינו מכיר, יתאפשר אך ורק אם המאמצים הינם בעלי נסיון רב עם כלבים, אסרטיבים באופיים ומוכנים להכנס לתהליך סיזיפי ארוך מאד ומלווה בחניכה צמודה של מאלף מנוסה ובעל נסיון והתמחות בתיקוני התנהגות.את פיטר נמסור רק למי שבביתו יש חצר מגודרת היטב ואין שום סיכון שפיטר יברח ממנה מכיון שאם זה יקרה אין שום סיכוי שמישהו,כולל צוות הכלביה יצליח לתופסו! איננו מחפשים מישהו ש"רוצה לעשות מצוה" אלא מישהו שבטוח ביכולתו להתמודד עם סיטואציה מורכבת זו ומוכן להשקיע כל מה שאימוץ זה דורש!"

27 בספטמבר

לאחר חודש נוסף שפיטר עדיין נמצא בכלביה התחלנו לקבל תגובות מאנשים שלפי דעתם עלינו לא לכתוב את ההיסטוריה המלאה על הכלב, אלא רק לציין שהוא צריך בית עם גינה או לימוד לצרכים, ולשחרר את הכלב לאימוץ. לטענתם "ההיסטוריה וסיפורים מפחידים את הבעלים החדשים"

בתגובה נמסר ממנהל הכלביה : "אמינות של מערכת נבנית לאורך שנים בעבודה קשה והליכה מתמדת עם האמת שלך. לנו כמערכת ולי באופן אישי כמנהל לא מתאים להסתיר מידע או "לעבוד" על אנשים.מי שיפגע מזה בסופו של דבר זה הכלב אותו אנו מציעים לאימוץ."

6 באוקטובר

חודש נוסף עבר על פיטר בכלביה, מעט לעומת 4 השנים שבילה אצלנו. הגיעה משפחה לראות את פיטר והבינה שעלייה לבוא מספר פעמים ולהשקיע בו זמן רב כשהוא עדיין בכלביה, על מנת להרגיל אותו אליהם. הזוג המדהים לקח על עצמו את ההחלטה לשחרר את פיטר מהכלביה ולהשקיע בו את כל הזמן שאותו הוא צריך!

"כנראה שהסבלנות משתלמת וההתעקשות על חיפוש הבית המתאים לדרישות אימוץ מורכב זה,תוך הצגת רף דרישות בלתי מתפשר הוכיחה את עצמה ונראה לנו שסוף סוף נמצא לפיטר הבית המושלם. לפני כחודש הגיע לכלביה זוג מאחד ממושבי אלונה והביע רצון ונכונות להתמודד עם אימוץ פיטר על כל המשתמע מכך. לאחר שוידאנו שהתשתית הנדרשת קיימת ועומדת בציפיות ,החלטנו יחדו להתחיל במודל אימוץ מודרג ומבוקר. המאמצים הפוטנציאלים מגיעים לכלביה כפעמיים בשבוע, מוציאים את פיטר לטיול,חשיפה ובנית קשר ואמון למשך שעתיים-שלוש ולאחר ה"בילוי" פיטר חוזר בכשכושי זנב ל"ביתו" שבכלביה. אתמול החליט הזוג הנחמד שמבחינתו האימוץ הפך לעובדה מוגמרת ולא נותר אלא לשכנע את פיטר שעדיף לו לעזוב את הכלביה... סוכם להמשיך בתהליך חודש נוסף כדי להדק את הקשר ולהגביר את סכויי הצלחת האימוץ. (פיטר בינתיים מושך בסוף הטיול לכיוון הכלביה ומתעקש להכנס "הביתה"...) בתחילת החודש הבא יעבור פיטר לביתו החדש!"

17 בנובמבר

"במהלך עשרים ושלוש השנים בהן קיימת הכלביה בעין אילה לא היה אימוץ כה מורכב ומסובך. אני מאחל לכל כלב עזוב משפחה חמה, משקיעה ואוהבת כמו המשפחה של פיטר. סקרתי כאן בעבר את תהליך האימוץ שכלל בנית קשר במהלך חודשיים בהם הגיע הזוג לכלביה כל סופשבוע למספר שעות עד שהחל להווצר הקשר בינם לבין הכלב."

חשוב לנו לציין, שפיטר קיבל 4,649 שיתופים בפייסבוק! מעל 4,000 אנשים ראו את הצורך בעזרה בשיתוף למקרה שמישהו שהם מכירים יירצה לבוא ולאמץ את פיטר, ועל כך אנחנו מודים לכל אחד ואחת מכם!

פיטר בביתו החדש

כותבת לנו אלה המאמצת של פיטר:

הכל התחיל בתמונה. ראיתי אותו והלב פעם פיטר. הוא ידע. התאהבתי, התאהבנו. נסענו לראות אותו בפעם הראשונה, נסענו לראות את פיטר. מרוגשים מאוד. כשנפגשנו, ההתאהבות אושרה. הלב התפוצץ ונדלקה האהבה. כשמתאהבים יודעים זאת בשנייה. היה קשה להוציא את פיטר מהכלוב, לא רצה לבוא איתנו. לבסוף הוציאו אותו אלינו והלכנו לטייל. גם כשהיה קשה לפיטר הטיול, אנשים זרים, כל החוויה המפחידה, הייתה בנו השלמה ושמחה בלי ספיקות. ידענו והרגשנו שצריך זמן... לתת לפיטר להתקרב, להיפתח, ולסמוך עלינו. באנו לפיטר כל שבוע במשך חודשיים עד שלקחנו אותו. מטיול לטיול הוא כבר זיהה אותנו, את הריח ואת החוויה. טיפה אכל, התקרב, הזנב לאט לאט יצא. בכל פרידה מפיטר היה עצב מסוים, אך גם התרגשות לגעגוע שימומש בשבוע הבא. הידיעה שנראה אותו שוב, עשתה את הגעגוע למתוק, למשהו שממלא אותך. רצינו שבזמן הזה פיטר כבר יכיר אותנו ויהיה קצה חיבור כדי שלא נעשה זאת בפתאומיות. פיטר כמו תינוק מפוחד. מהעולם, מעצמו, הכל בצעדים קטנים, מהוססים. הכל בפעם הראשונה. והכל כל כך מפחיד אך גם מסקרן ומרגש בו זמנית. כשלקחנו את פיטר לפני כשלושה שבועות וקצת, זה היה היום המאושר בחיי, מתנה בלב. בהתחלה פיטי היה מבולבל מאוד ומפוחד. כאשר הנחנו לו קצת, הוא כבר רחרח והסתובב בחצר, אכל ועשה את צרכיו. שמחתי. היו מקומות( ועדיין יש לפעמים) שהרגשתי אותו חזק, אולי הזדהיתי יותר מידי. עם העצב שבו, הפחד, הקושי, הבלבול. אך ידעתי עמוק בתוכי שיהיה לו טוב. שהאהבה שהוא יקבל ומקבל, אין לה תחליף. וכך עבר לו שבוע.. כל בוקר לקום בשמחה מטורפת( בדרך כלל אני קמה עצבנית ומדוכאת) ולראות את כשכוש הזנב המתגבר.. להתגעגע אליו בטירוף כל היום כשאני בעבודה. געגוע של אושר, תקווה. לחזור הביתה ולראות אותו שמח, לאהוב אותו כל כך ולהרגיש תודה ענקית. במשך השבוע הזה פיטי לאט לאט השתחרר, סימן את השטח, הכיר במלונה שהיא שלו, ובפינה שלו בתוך הבית. בצעדים קטנים, לפעמים מתקדם ולפעמים נסוג. יש בפיטר כל כך הרבה רוך ואהבה, הוא צמא לאהבה והוא גם נותן. ההרגל והפחד שנטמע בו עם השנים הם כוח חזק שלרוב שולט בו, אך כשהוא משתחרר הוא חופשי, בטוח ושמח. הגיע יום שבת( כעבור שבוע שהוא אצלנו) החלטנו לנסות לקחת את פיטר לטיול, הרגשנו שזה יעשה לו טוב, מאחר שרוב השבת היה בפינה שלו ולא הרבה לצאת ממנה. הוא קפץ בזריזות לאוטו, אולי מתוך פחד ונסענו לנחל שנמצא בקרבת הבית. פיטר הגיב ממש טוב, נפתח, הזנב היה מורם, אכל בטיול, רחרח, סימן עצים בדרך. היינו מאושרים. זה היה ממש רגע של שיא. באיזשהו מקום עצרנו רגע, ולשנייה אחת מקוללת נשמטה הרצועה מידי. באותה השנייה פיטי ברח ועוד יותר ניבהל כשהרצועה פגעה בקרקע. קפאתי, קפאנו. הלם, תדהמה ובתוכם פחד מטורף וכאב שמתחיל לבוא. רצנו אחריו בטירוף. הוא ברח ובאשמתי. מה עשיתי??? זה היה אחה"צ-ערב, עוד שעה חושך.. אנחנו בשדה קוראים, צורחים את שמו, בוכים, נקרעים. כעבור שעתיים שלוש ראינו אותו פעמיים. הוא הגיב לקריאות ובא, אך פחד יותר וברח שוב. ידענו שלא נוכל לתפוס אותו. היה כאב בלתי נסבל לראות אותו לשנייה קרוב, ושוב בורח. כל הלילה.. ופיטר לא נראה יותר, לא בא. לא ישנו בלילה כמעט. כאב קורע, בקושי דיברנו בינינו. כמו הלב קפא ומת. הקיצוניות הייתה מורגשת. משיא של אושר למצולות היגון והצער. מהזריחה למחרת חזרנו לשטח, כל היום היינו בשדות, מקווים שנראה אותו שוב. שלא יתרחק בשעות שעברו, לא ראינו כלום, הרחקנו, הלכנו בטירוף ברגל, כלום. ואני אכולת אשמה וייסורים. כואבת ודואגת כל כך איך הוא יסתדר, האם אכל משהו? הידיעה שמחמש שנים בכלוב, להיות בחוץ לבד, זעזעה אותי. גמרה אותי נפשית. בכיתי המון, בכיתי את כולי, בכינו שנינו. לא הפסקנו לחפש גם ביום הבא. פרסמנו תמונות, שוטטנו. כמעט בלי שינה אך עם חלום גדול שפיטי יחזור. ביום השלישי כבר הייתה לי נפילה גדולה. מהבכי, הצער והעייפות. היינו שרויים בייאוש מוחלט. עברו שני לילות, אולי הוא התרחק, אולי הוא לא יחזור. היה רק שבוע אצלנו, ולא יצא מהבית, מהחצר. הוא לא יודע את הדרך ועדיין עוד לא עם ביטחון ושייכות מלאים. הכאב התפשט בי כמו היה הוא דמי, אך בתוך כל השבר והכאב והחורבן שהיה בי, נשמע קול, קול תפילה. והיא שרה בתוכי וצעקה. ביום הרביעי, שוב התעוררה התקווה. אישה אחת התקשרה לחבר שלי( פיזרנו טלפונים לכל אחד) ואמרה שראתה אותו בצהריים ליד האורווה במושב, לפי התיאורים שלה היה ברור שזה פיטר. הגענו מהעבודה ישר לאורווה, ולא ראינו אותו עד הלילה. אך הייתה תקווה גדולה ושמחה זהירה והקלה, שהוא לא התרחק. שהוא פה, במרחק נגיעה, שהוא חי ונראה. התפילה הפכה לשיר, אף פעם לא התפללתי כך, גם מבפנים וגם החוצה בקול. כאשר הבנתי ששום דבר לא תלוי בי ואין לי מה לעשות, הדבר שנשאר, קולה הבודד של תפילה ממעמקים. ביום החמישי, חבר שלי לא עבד, אני הלכתי לעבוד, צמודה לטלפון, בידיעה שהוא יראה אותו, האמנתי. ובאמת חבר שלי ראה אותו בבוקר ליד האורווה, ניסה הכל, עם אוכל, סבלנות, אך פיטי ברח. ידענו שזה עניין של זמן ועזרה מאנשים. דני ואור המקסימים הגיעו ועזרו לחברי בחיפושים. כעבור מעט זמן, הם ראו אותו שוב וניסו לגשת אליו אך הוא שוב ברח, רק שהפעם כנראה מהבלבול והפחד הוא קפץ היישר לחצר מלאה בילדים של הגן המקומי. והגנן שהיה מעודכן וער למצב, הצליח לתפוס אותו. סוף לסיפור. הלב חוזר לפעום, פיטי חוזר הביתה. כשחזר היה גמור, תשוש, רזה, מלוכלך, מפוחד, עייף עד מוות ומורעב. הוא אכל המון ושתה וישן.. ובמהרה התאושש והרגיש טוב בבית.. מאז עבר שבוע וחצי, ופיטר שמח לקראתנו בבקרים וכשאנחנו חוזרים מהעבודה, מסתובב בחצר, מרחרח, עדיין מעדיף את הפינה בבית או את המלונה אך בהחלט מרגיש נוח לצאת ולהסתובב.
מאז שפיטי חזר, חזרתי לנשום. קיבלתי מתנה ענקית, קיבלתי נשיקה ללב. המקום הכה מוכר בתוכי של כאב ואובדן זהר פתאום, כמו כוכב באפילה. פיטי ממלא אותי באהבה ענקית. דרכו, לעצמי,לחיים. כשתפילה מתגשמת זה כמו נס, כמו סוד של אלוהים. כשקיימת מנגינה אמיתית, היא חייבת להפוך לשיר. פיטר אוהב אותי, מרחרח, מתמסר, קופץ עליי, קצת תלותי.. וכשרואה אותו ממש רוקד משמחה, ליבי אומר תודה.

לסיים את הסיפור המרגש, הבאנו לכם תגובה שאהבנו מאת שרה שמיר: "מזל טוב!!!בשורה נפלאה!כל כך הרבה אנשים שמחו כשאומץ,הצטערו כשברח,ודאגו עד עכשיו...ממש רכבת הרים רגשית..
אז זהו..אפשר להכין כוס תה קמומיל,ולאכול קרמבו...
מזל טוב למשפחה שבוודאי עברה ימים קשים וחיים יפים לפיטר..."